מחליטים פעם אחת מה כל רשומה שואלת. מכאן כל ביקור ממלא את אותם שדות, קבצים מצטרפים למקום שלהם, ושום דבר חשוב לא נשאר בזיכרון של מישהו.
התחל עכשיובונים את ספריית השדות — השאלות שהרשומות שלכם צריכות לשאול, בסדר שאתם רוצים
כל ביקור פותח את אותה רשומה מובנית, כך ששני אנשי צוות מתעדים אותו דבר באותה צורה
מצרפים קבצים, תמונות והסכמות חתומות לרשומה, והיא נשארת שלמה
תוכנה שמגיעה עם טופס אחד קבוע מכריחה כל מרפאה להתאים את עצמה אליו. ספריית שדות הופכת את היחס. אתם כותבים את השאלות, מקבצים אותן ומסמנים מה חובה — וכל ביקור מכאן מתעד אותם דברים באותו סדר. זה מה שהופך הערות של שני רופאים לברות השוואה.
מכתב הפניה מגיע לפני התור הראשון. תוצאת מעבדה מגיעה אחרי האחרון. קבצי מטופל עצמאיים מחזיקים את שניהם, כך שדברים שלא מתאימים לביקור לא נדחסים לתוך אחד ואז נעלמים בו.
תיק שמתחיל ביום שבו החלפתם תוכנה הוא תיק עם חור. אפשר להשלים טיפולים מהעבר לתוך הרשומה ולתוך היסטוריית האזורים או השיניים. התור הראשון של מטופל בסטיילון נפתח עם כל מה שכבר ידעתם.
התפקידים קובעים מה כל אדם יכול לפתוח. מי שמנהל את הקבלה יכול לראות את היום, לקבל תשלום ולהזיז תור בלי לקרוא הערות קליניות. זה נוהג טוב יותר, והרבה יותר קל להסביר אותו למטופל ששואל.



כן. ספריית השדות היא שלכם: מוסיפים את השאלות שצריך, מקבצים לקטעים, וקובעים מה חובה. שינוי בהמשך לא פוגע ברשומות קיימות — הן שומרות את מה שכבר תועד בהן.
כן — קבצי מטופל עצמאיים קיימים בדיוק בשביל זה. מכתב הפניה, סריקה חיצונית או תוצאת מעבדה שייכים לאדם, לא להזמנה מסוימת. תיוק שלהם תחת אחת היה מקשה למצוא אותם אחר כך.
ההרשאה נגזרת מהתפקיד שהגדרתם לכל אדם, ונראות הרשומה היא חלק ממנו. תפקיד קבלה יכול לראות את מה שצריך כדי לנהל את היום בלי לפתוח מידע קליני.
הגדרות → רשומות → ספריית שדות.
בוחרים סוג, נותנים שם, וקובעים אם הוא חובה.
גוררים שדות לקטע כך שהרשומה נקראת בסדר הגיוני.
פותחים את התור → רשומה. השדות שלכם מופיעים בסדר שלכם.
משתמשים בקבצים על הרשומה, או מוסיפים קובץ עצמאי ללקוח לכל דבר שלא קשור לביקור.